מגן פרטי לגן עירוני: אתגרים רגשיים וחברתיים במעבר לגן טרום חובה

מאת: אלון רם, פסיכולוג חינוכי מומחה ומטפל קוגניטיבי התנהגותי

מאמר זה נכתב מנקודת מבט אישית ומקצועית. כהורה לילדה בת ארבע, ילידת דצמבר, החווה את המעבר מגן פרטי לגן עירוני, וכפסיכולוג חינוכי בעל ניסיון רב בעבודה במסגרות גן ציבוריות. מדובר במקרה ייחודי הכולל שני מעברים בו זמנית: הראשון, מעבר ממסגרת חינוכית פרטית למערכת ציבורית, והשני, מעבר מהשלב ההתפתחותי-חינוכי של גן טרום-טרום חובה (טט"ח) לשלב של גן טרום חובה (ט"ח). כל אחד מהמעברים הללו טומן בחובו אתגרים עבור הילדה ועבור הוריה, אך החפיפה ביניהם יוצרת מורכבות ייחודית. במאמר זה אסקור את האתגרים המרכזיים הנלווים למעבר הזה, ואציג דרכי התמודדות מעשיות שיכולות לתמוך בילדים והוריהם בתקופת ההסתגלות.

למסגרות גן פרטיות יש כמה יתרונות מבניים בולטים בצד כמה חסרונות. גן פרטי בגיל הרך מאופיין לרוב בקבוצה קטנה של ילדים (כ־15 או פחות), עם שניים עד שלושה אנשי צוות קבועים. היחס בין מספר המבוגרים למספר הילדים גבוה, מה שמאפשר יצירת קשרים אישיים משמעותיים בין אנשי הצוות לילדים, תיווך רגשי וחברתי במצבים שונים, והיענות לצרכים היומיומיים של הילדים. לעתים קרובות, מדובר באנשי מקצוע שבחרו לעסוק בחינוך בגיל הרך בגלל אהבה לתחום ומתוך גישה חינוכית מסוימת, כמו הגישה האנתרופוסופית או המונטסורית. בנוסף, במסגרת הפרטית, נראה לעיתים קרובות מעורבות פעילה של הורים. למשל, בגן הפרטי אנחנו ההורים בישלנו את ארוחות הצהריים לגן, ובמקומות אחרים שמעתי על הורים שמעבירים פעילויות חד פעמיות בגן או לוקחים חלק באירועים שונים. מעורבות הורית כזו תורמת לתחושת השייכות והחיבור למסגרת, הן מצד ההורים והן מצד הילדים. העובדה שהגן משולם, מאפשרת לעיתים קרובות להורים להרגיש בנוח לפנות לצוות החינוכי במאין חוויה של "דלת פתוחה", מה שמעלה את תחושת השליטה של ההורים ומפחית חרדה. גן פרטי יכול גם להתאפיין בגמישות ניהולית, למשל, בעלת הגן יכולה לגייס או להחליף אנשי צוות לפי שיקול דעתה וללא מגבלות תקינה פורמליות, ולעיתים יש לכך יתרונות במצבים הדורשים תגובה מהירה מול איש צוות שאינו מתאים למערכת.

עם זאת, למסגרות פרטיות יש גם אתגרים. ראשית, העלות הכלכלית הגבוהה יחסית עלולה להקשות על המשפחות לאורך זמן. שנית, הפיקוח על הגנים משתנה לפי רשות מקומית, ולעיתים איכות המסגרת תלויה באדם או בצוות מסוים, דבר שעשוי להוביל לפערים בין גן לגן. לעומת זאת, גן עירייה מופעל על ידי הרשות המקומית, והוא כפוף לפיקוח משרד החינוך. לכן הוא נמצא תחת מסגרת ברורה של כללים, תקציבים ונהלים. קבוצה טיפוסית בגן כזה מונה עד 35 ילדים, עם שלושה אנשי צוות, גננת מוסמכת ושתי סייעות. המשמעות היא שלכל מבוגר אחריות על מספר רב יותר של ילדים, דבר שמשפיע על האפשרות למענה רגשי אישי ולתיווך פרטני. אחד האתגרים הייחודיים בגן עירייה הוא מבנה הצוות: בניגוד לגן פרטי, שבו בעלת הגן מחליטה על הרכב הצוות, בגן עירוני זה מורכב יותר, והגננת נדרשת לעבוד עם אנשי צוות שלא תמיד היא בחרה ולעתים הן אינן בעלות המיומנויות הנדרשות. לכן, ניהול הצוות החינוכי בגן הופך לאתגר מרכזי, במיוחד כשיש פערים בגישות החינוכיות, בתיאום הציפיות או בותק במסגרת החינוכית. למרות זאת, צוותים חזקים ומנוסים בגנים עירוניים מצליחים פעמים רבות להציע לילדים סביבה עשירה, עקבית ומובנית, ולהעניק לילדים תחושת שייכות וביטחון. בנוסף, במסגרות הציבוריות, ההתמקדות בנהלים, בתקנים ובדיווחים מחייבים של משרד החינוך והרשות המקומית עלולים לבוא לעתים על חשבון התמקדות במעשה החינוכי עצמו ובעולמם הרגשי והחברתי של הילדים.

המעבר ממסגרת פרטית למסגרת ציבורית בגיל הרך מחייב הסתגלות רבת מימדים הן מצד הילדה והן מצד הוריה. הגן הציבורי כולל כאמור מספר גבוה בהרבה של ילדים, צוות חינוכי מצומצם יחסית, וסדר יום מובנה ונוקשה יותר. המעורבות ההורית במסגרת כזו מוגבלת יותר, האינטראקציה עם הגננת עלולה להיות פורמלית יותר, והיכולת של ההורים להשפיע על תכני הגן או על סדרי העדיפויות החינוכיים מצטמצמת. שינוי זה עשוי ליצור תחושת אובדן שליטה, חרדה וחשדנות אצל ההורים, במיוחד כאשר הם חשים כי הם אינם מכירים לעומק את הגננת או את יתר אנשי הצוות. עבור הילדה, לעתים מדובר באובדן של ממש של דמויות אהובות ומוכרות, חום ויחס אישי, מעמד חברתי וחברים, וסביבה מוכרת, אינטימית ורגועה- אבדן שמצריך תהליך של עיבוד והסתגלות. מבחינה התפתחותית, ילדים בגילאי גן טרום חובה מצויים לרוב בשלב הקוגניטיבי הקדם-אופרציונלי, לפי פיאז'ה. זהו שלב שבו החשיבה הסמלית מתפתחת, והם מסוגלים לדמיין, לשחק במשחקי "כאילו", ולייצג חוויות פנימיות באמצעים מנטליים כמו: מילים, תמונות או רעיונות. חשיבה זו היא לרוב אגוצנטרית ומאגית, כלומר נראה נטייה לייחוס סיבתיות פנימית ודמיונית לאירועים חיצוניים למשל, ילדה עשויה לחשוב שהחלון ברכב נפתח בזכות קסם שהיא עשתה או שהסייעת הלכה הביתה באמצע היום כי הילדה "לא התנהגה יפה בגן" ולא כי הסייעת לא חשה בטוב. בגן ט"ח נראה פער גילאים של כמעט שנה בין ילדי ינואר לאלו שנולדו בדצמבר, פער התפתחותי שעשוי להיות משמעותי בתקופת חיים זו. ילדים בוגרים יותר לרוב מתחילים לחשוב באופן פחות אגוצנטרי ופחות מאגי, כלומר, מתחילים להבין נקודות מבט של אחרים וחושבים בצורה יותר סיבתית ולוגית, בעוד שהצעירים יותר עשויים עדיין להחזיק בחשיבה אגוצנטרית ומאגית. פערים אלה עשויים להקשות על התקשורת בין הילדים, לגרום לאי-הבנות חברתיות, ולהוביל לתחושת בדידות או תסכול בקרב הצעירים, שמתקשים להשתלב בשיח ובמשחק של ה"בוגרים". מבחינה שפתית, ילדים בגיל הרך נמצאים בתהליך מתמשך של התרחבות אוצר המילים, הבנה תחבירית ויכולת ניסוח רגשות ורצונות. ילדים בוגרים יותר נוטים להביע עצמם באופן שוטף יותר, להבין הוראות מורכבות ולזהות ניואנסים בשפה החברתית, בעוד שילדים צעירים יותר עשויים עדיין להתנסות בבניית משפטים פשוטים או להיאבק בהגייה לא ברורה, ולכן עלולים להתקשות בהעברת מסרים מילוליים לסביבה באופן קוהרנטי וברור. גם הפערים הללו עלולים להשפיע על הדינמיקה החברתית: ילדים שמתקשים יותר עשויים להרגיש מתוסכלים, להיתקל בקשיים בהשתלבות במשחקים קבוצתיים או לפרש אינטראקציות באופן שונה מילדים בוגרים יותר. בגיל הזה נראה המשך של המעבר ממשחק מקביל, שבו הילדים משחקים זה לצד זה אך לא באמת ביחד, לעבר משחק משותף שבו נראה שיתוף פעולה, תיאום תפקידים ודיאלוג שמצריכים יכולות קשביות גבוהות ויכולות ויסות רגשי. עם זאת, ילדים רבים נעים הלוך ושוב בין שני סוגי המשחק הללו, ולא תמיד מצליחים לשחק באופן שיתופי לאורך זמן. הבדלים אלו מחייבים רגישות ותיווך מצד הצוות החינוכי, כדי להבטיח שכל ילד, ללא קשר לגילו הכרונולוגי, יוכל למצוא את מקומו בקבוצה ולהתפתח בהתאם לצרכיו.

בנוסף, שינוי במסגרת הגן עלול לבשר גם על שינוי בתפקיד החברתי של הילדה בתוך הקבוצה. למשל, בגן הפרטי הילדה שלי הראתה ביטחון חברתי, יוזמה ומנהיגות. עם המעבר לגן עירייה, שבו קבוצת הילדים גדולה ומגוונת בגיל וביכולות, ולחלק מהילדים הייתה כבר היכרות מוקדמת כי הם הגיעו מאותה מסגרת של גן טט"ח, הילדה מצאה את עצמה פתאום בין הילדות הקטנות בגיל, פחות מוכרת לאחרים ופחות משפיעה חברתית. שינוי כזה במעמד החברתי עלול לערער את תחושת הביטחון והדימוי העצמי שלה, ולהביא לנסיגה בהתנהגות, הסתגרות או קושי להשתלב מחדש בתפקיד משמעותי בקבוצה. אז איך אנחנו ההורים, המגדלור של ביטחון, אהבה וגבולות עבור הילדים שלנו יכולים לסייע להם בהסתגלות? היבט מרכזי ראשון הוא סבלנות! הסתגלות היא תהליך, ולא אירוע חד-פעמי, ותהליך זה מחייב סבלנות. הילדה זקוקה לזמן על מנת להתרגל לסביבה חדשה, לדמויות חדשות, לסדר יום שונה, והיכולת של ההורים לשאת את חוסר הנוחות הזמנית הזו וללוות אותה ביציבות היא מרכיב קריטי בהצלחת המעבר. התהליך דורש לעיתים שבועות ואף חודשים, והוא תלוי בין השאר באופי הילדה, בקשר שנוצר עם הצוות החינוכי ובחוויות המעבר הקודמות שלה. כאשר ילדה מבטאת קושי בהסתגלות לגן חשוב שההורה יהיה סבלני ולא יכפה עליה הסתגלות מהירה אלא יחזיק איתה את הרגשות הקשים ויהיה איתה בזה ביחד, כמו שכתב הזמר הגאון מתי כספי: "אי אפשר להגיד לתפוחי אדמה בתנור נו!" בנוסף, חשוב שההורה יבחין בין רגשות שמופעלים אצלו כתוצאה מחוויות עבר אישיות שלו, לעיתים מן הילדות, לבין רגשות שהילדה עצמה מבטאת בהווה. במקום להזדהות לחלוטין עם תחושות הקושי של הילדה, כדאי לאפשר לה להרגיש מובנת ונתמכת מבלי להיסחף לתוך המערבולת הרגשית שלה. זה כמובן קל להגיד וקשה מאוד לעשות. אמירה כמו "אני רואה שזה קשה לך, וזה מובן כי זה מקום חדש" נותנת תוקף לחוויה של הילדה, אך גם משדרת לה מסר של תקווה, ביטחון ושליטה. במקביל, על ההורים לשדר במידת האפשר ביטחון ואמון כלפי המסגרת והצוות מול הילדה. חשוב להמשיך לראות בצוות הגן שותף, ולגבש ברית חינוכית משותפת, גם אם זה לא תמיד קל. למשל, שיח פתוח, מכבד ועדין עם הגננת על האפשרות לשלב את הילדה בקבוצות עבודה קטנות במהלך היום, יכול לסייע גם לילדה וגם לקשר הורים- גננת. חשוב שהגננת תהפוך בהדרגה למעין "מגדלור רגשי חלופי" עבור הילדה במקום ההורים, אבל זה תהליך מתמשך שיכול לקחת זמן מה. הורה יכול לחזק את הקשר הזה על ידי כך שהוא יציע לילדה לפנות לגננת במצבים של אי ודאות: "תשאלי את שירה, היא יודעת", ובכך הוא מעביר מסר שהוא בוטח בגננת כסמכות רגשית חדשה. מהצד השני, חשוב גם להשאיר את הילדה באופן רציף ככל האפשר בתודעה של הגננת, על ידי יזימה של תקשורת עמה בהודעות ווטסאפ, שיחות טלפון או פגישות בהתאם לצורך. רעיון חשוב נוסף הוא בניית רצף חזותי-רגשי בין הבית לגן. למשל, אפשר לבקש מהגננת לשלוח תמונות מהגן במהלך היום ואז לצפות בתמונות ביחד עם הילדה מתוך עמדה סקרנית. אפשר לשאול: "איזו פינת משחקים אני רואה פה בתמונה?" או "מי זו הילדה הזו שמחייכת כאן בתמונה לידך?". רעיון נוסף הוא לבקש מהגננת רשימה של ילדי הגן עם תמונות, כך יהיה קל יותר לזהות את הילדים ולחבר את השם לפנים, מה שיכול להקל על יצירת קשר ראשוני. כלים יצירתיים נוספים כוללים הכנת לוח שגרת גן יומית מאוירת, ספר אישי שבו הילדה מתעדת חוויות מהגן, שימוש בחפץ מעבר מהבית (למשל צעיף או תמונה של האם בתיק) שאפשר לחזור אליו ברגע שצריך בו כוח, ומשחקי תפקידים בבית המדמים סיטואציות מהגן- כולם תורמים להפחתת חרדה ולעיבוד רגשי הדרגתי. במידת האפשר חשוב לבקר בגן לפני תחילת השנה כי זה מפחית את החרדה והופך את הגן למקום פחות מאיים. בנוסף, כבר בתחילת שנה כדאי לעודד יצירת קשרים חברתיים מחוץ לשעות הגן, דרך מפגשים אחר הצהריים בגינה, תיאום פליידייטים עם הורים של ילדי הגן ויוזמה של פעילויות משותפות. רצוי להתחיל בקבוצות קטנות ועם ילדים שהילדה מגלה כלפיהם עניין או שההורים מזהים פוטנציאל לחיבור, כדי לאפשר בניית קשר בהדרגה ובסביבה בטוחה.

לסיכום, המעבר מגן פרטי למסגרת ציבורית בגיל ט"ח עשוי להציב אתגרים חברתיים ורגשיים משמעותיים עבור ילדים והוריהם, במיוחד כשמדובר בילדים צעירים יחסית בקבוצת הגיל. פערים בהתפתחות קוגניטיבית, שפתית וחברתית, לצד שינוי במעמד החברתי של הילדה במסגרת החדשה, עשויים להביא לקשיי הסתגלות. בנוסף, ההבדלים בין מסגרות פרטיות, המתאפיינות לרוב ביחס אישי, גמישות ארגונית והיכרות קרובה עם ההורים, לבין גנים עירוניים, שבהם מספר הילדים רב יותר והקשרים נבנים בתוך מערכת מסועפת והיררכית, עלולים להגביר את תחושת הזרות והקושי. עם זאת, באמצעות סבלנות, החזקת התקווה, הפחתה של הזדהות יתר, תיווך רגשי, שיתוף פעולה עם צוות הגן, יצירת הזדמנויות חברתיות בשעות אחה"צ והבנה של שלבי ההתפתחות בגיל הרך ניתן להקל על המעבר ולתמוך בילדים ביצירת תחושת שייכות וביטחון במסגרת החדשה. חשוב לזכור שהסתגלות היא תהליך מתמשך, ולעיתים מורכב, אך הוא גם הזדמנות להתפתחות רגשית, חברתית וקוגניטיבית משמעותית. יחד עם זאת, אם לאחר תקופה של כחודשיים - שלושה ניכרת מצוקה מתמשכת, כמו סיוטים תכופים, הסתגרות, בכי קבוע או סירוב עקבי ללכת לגן, כדאי לפנות לייעוץ מקצועי של פסיכולוגית. בהצלחה.